הרשו לי לצטט את הטקסט הכי פוליטי שנשמע לאחרונה בגזרתנו

I know you wanna do it
You know I wanna do it too
Out here on the dance floor
We can make sandwiches
You can be the bun
And I can be the burger girl
I know you wanna do it
We can make sandwiches
So make your thighs like butter, easy to spread
And we can make sandwiches
Out here on the dance floor
Come on we can do it
We can make sandwiches

כדי להיכנס לאווירה אתם חייבים לשמוע את המלודיה שמסביב לטקסט, או במקרה הזה את הויזואל שמסביב למלודיה:

העניין הוא שבעידן הסאב-וופר, הסאב טקסט הופך למטושטש. אני חככתי בדעתי בערך שנתיים האם הוידאו הזה הוא פרודיה על שירים כמו satisfaction או שהוא הדבר האמיתי החרמן והדוחה לפרקים. לא הגעתי למסקנה וטוב שכך - אני משתדל לאחרונה שלא להגיע למסקנות נחרצות - אלו עלולות לגרום בסופו של דבר לטחורים. תשאלו את ההורים שלכם.

מה שבטוח, להקה ברוקלינאית אהובה עליי הרבה יותר משני הדטרויטים שיצרו את הטקסט המקורי - body language - עשתה edit ויצא לה משהו הרבה יותר עדין, וגם עדיף מוזיקלית. הם שימרו את המלודיה, את הטקסט שרה נערה חיננית במקום גבר חרמן, וכמה מילים הוחלפו:

במקום I can be a burger girl יש I can be a burger boy

במקום So make your thighs like butter, easy to spread

And we can make sandwiches

יש So make your heart like butter, easy to spread

And we can make sandwiches

והנה השיר שיצא - אמנם אין וידאו קליפ, אבל איזו רכות… מממ… עושה חשק לקרטיב אבטיח בחוף עלמה

והנה גרסת האלקטרו הנשכנית. אם אתם קראתם והקשבתם בעיון לשתי הגרסאות לעיל, זה הזמן לחבר את הלפטופ למערכת שלכם, לתת לסאב-וופר לטשטש כל סאב-טקסט מעיק. אחרי הכול זה סופ"ש עכשיו ויש עוד כמה חודשים עד למלחמה של הקיץ…

אני סוגר מעגל. הייתי אומר חישוק כדי להדגיש שהעובי של המסביב לא מעיד על האוויר שבפנים - אבל לעדכן ביטוי שגור כמו "לסגור מעגל" זה לא עניין של מה בכך. האמת חישוק זה נחמד כי אפשר לסובב אותו על המותניים.

הפוסט הראשון בבלוג-הלא-מאופיין-היטב הזה התעסק בבועית תל אביבית מתכווצת ושם הודתי בצורה לא מפורשת על היותי לא-מודע לעולם האמיתי על צרותיו, מוחשיותו והספק הגדול שנמצא בבסיסו.

כמובן, זו לא האמת. אין לי שמץ מה האמת, אבל יש לי כמה תובנות מהבועית שרציתי לחלוק עמכם:

- כשאני רוצה להיזכר אם אתמול בלילה אחרי העראק אכלתי או לא אכלתי פיצה, כל שעלי לעשות הוא להתבונן במראה על הרווח בשיניים. אם מצאתי אורגנו - כנראה שאכלתי פיצה. החוק אמנם לא תופס באיטליה, אבל גם הדמוקרטיה לא.

- כלבים מעדיפים לחרבן בפלורנטין. ככה הם לא מרגישים נבוכים כמו במרכז העיר איפה שהבעלים שלהם שמים את יצירת האומנות שלהם בשקית וזורקים לפח.

- אני נבוך לגור בפלרונטין. כשאני שם את היצירת אומנות של הכלב שלי בשקית כולם מסתכלים עליי במבט תמה וגורמים לי להרגיש חרא.

- אם הייתי יכול לשאול חכם סיני עם זקן ארוך שיושב על הר גבוה רק שלוש שאלות, הייתי מבזבז אחת על: "איך יכול להיות שהסושי באלנבי פינת רוטשילד מריח כמו דוכן פלאפל של סוף היום"?

- אגב, המפגש הזה של אלנבי ורוטשילד אהוב עליי במיוחד. התנגשות הציוויליזציות. הארכיטקטורה הגאונית של תל אביב הביאה למפגש כל כך חד, בוהק, צבעוני, צועק >>> הישראלי האגואיסט והישראלי המכוער, הישראלי הוואנאבי והישראלי הטמבל שמשלם 70 ש"ח על ארוחת בוקר בבנדיקט, יוצרי האופנה וקורבנות האופנה, המקומיים והתיירים, חולון ובת-ים, רמת השרון והוד השרון - כולם נפגשים בצומת הזו. (עכשיו, אם קראתם את זה כשאתם חושבים איזו דמות שייכת לאיזה רחוב, תקראו מחדש ותחליפו. שני הסידורים נכונים.)

- אם נפל גג בעיר ואף אחד לא רקד עליו במסיבת-גג, האם זה השמיע קול?

- אני שונא את הטרנדים בעיר הזאת. אבל לא בגלל שכולם שונאים, ההיפך. אני בעד שכל הטרנדים יופיעו ויישארו לעד. למשל, לאן נעלמו כל הקאוות של לפני שנתיים? אני חייב ללכת ללה צ'אמפה כדי לשתות בקבוק קאווה במחיר נורמלי?

- הכוסות קאווה של לה צ'אמפה היו תמיד נמוכות מדי. כאלו שגורמות לאווירה טובה של שכרות - מתוך כך שהקאווה נשפכת מהם כמו יין. תוסס. זה היה נשפך כבר בכוס הראשונה - מה שגורם לך להרגיש שאתה בכוס העשירית. עכשיו הלה צ'אמפה החליפו אותן לכוסות קצת יותר יציבות, מה שפוגם באווירה. אני מבקש מכל תושבי רוטשילד הקבועים והזמניים להחזיר ללה צ'אמפה את הכוסות שגנבתם…

- נגיד הטרנד של פיצה. הוא התחיל בשנות השמונים ורק מתחזק מאז. כן יירבו. כשאני עובר דירה (בממוצע פעם בשנה שנתיים) אני תמיד דואג לוודא שיש לי פיצה מתחת לבית. פעם גרתי באחד העם פינת בצלאל יפה - אין שם פיצה ברדיוס 7 דקות! לא שרדתי יותר מחודשיים ואני מאשים רק את עצמי. וכשאתה עובר לגור מעל הפיצה הכי טובה בעיר (זאת בלי השם בפלורנטין שפתוחה שלוש שעות ביום לא כולל סופ"ש) - אתה מרגיש שתפסת את רון חולדאי בביצים.

- מה שאני לא מבין זה איך זה שהברלינאים כל כך אוהבים את העיר הזאת אפילו שיש בה בקושי שלושה מקומות לאכול שהם צמחוניים שלא נדבר על טבעוניים. טוב, אולי הם אוהבים את העיר בגלל הלייקה.  בלילה חלמתי שבודהה בורגר נהייה רשת כמו ארומה. ואז חלמתי שאין לי יותר בעיה עם רשתות מזון.

- אפרופו, בתור אחד שגר עם צמחוניים כבר הרבה שנים ורגיל לאכול בשר מחוץ לבית, אני לא מבין למה מקומות צמחוניים מתעקשים לנסות לחקות בפאתטיות מנות בשריות כמו בורגר, הוט-דוג וקבב בצורה צמחונית. זה גורם לי לרייר כמו ההוא מפבלוב. תהיו מקוריים והקהל יבוא.

- העלמה ביץ' תמיד היה בעיני החוף הכי יפה בתל אביב. פחות בגלל הארכיטקטורה שלו, יותר בגלל שבסופו של דבר מבפנים אני גבר ויש שם מה שגבר רוצה לראות. עכשיו כשיש כלב בבית, עלמה ביץ' זה חוף גם יפה וגם פונקציונאלי. אני מבקש סליחה מכל אותם משתזפים שברוקלין העיף עליהם חול. תסתכלו עליו רץ בים, ותבינו למה אי אפשר לומר עלינו שאנחנו אנשים חופשיים. הוא לא צריך יוגה בשביל להשתחרר.

- טוב, זה לא קשור ישירות לבועית אבל אני חייב לשאול בתור אחד שאולי קצת אטום לסביבה - זה לא נראה לכם קצת לא פוליטקלי קורקט שסלקום חברת שיחות הסלולר עושה פרסומת עם חרשים?

- אפרופו יוגה - מי שממציא פה את הטרנדים חייב להסתנכרן עם הטרנדים הקודמים. לא יכול להיות שכששואלים אותי אם אני רוצה לבוא ליוגה אני לא בטוח אם צריך להביא מזרון או כפית ליוגורט.

- אם אלו שהולכים בשינקין היו יודעים כמה יפה הרחוב הזה כשהוא ריק מאדם כשמסתכלים עליו לאורכו מכיוון רוטשילד לכיוון קינג-ג'ורג', למשל בשש בבוקר בחזרה מאיזו מסיבת גג, הרחוב היה מפוצץ כבר בשש בבוקר. יש בו גיאוגרפיה של עליות וירידות סאן-פראנסיסקו סטייל. לא חשוב כמה נייקי, פומה, אירוקה וזבל אחר ישימו בו - אף אחד לא ייקח ממנו את המראה המקסים הזה כשהוא ערום מאדם.

- אני כבר לא אתיאיסט כמו בנערותי. אני זובח זבחים לאלת הפקקים, ומתפלל קבוע לאלת החניה. אני אפילו מתפלל לאלוהים הסטנדרטיים שיחליפו לנו כבר את רון חולדאי.

לסיום, במסורת כמו במסורת, פזמון:

והפעם - היישר מתוך המיינסטרים של הבועית - איפה שהאינדי הוא לא אינדי - השיר עם השם הגאוני בפשטותו - Drunk Girls. אין צורך אגב להאזין לשיר, ברור לכם שהוא מוצלח לפי השם.

חזרתי.

לא שעזבתי איזשהו מרחב - פיסי או וירטואלי - הו לא, מרחבים זה הקיק שלי, אבל בכל זאת לא הייתי פה.

יכולתי לכתוב "נוכח נפקד" כי זה צירוף מילים יפה, אבל הוא פשוט לא רלוונטי לעניין גם אם אסתטי. זה קצת כמו להיות ארכיטקט - לכתוב בלוג - אתה יוצר מרחב, ממלא אותו בתוכן לפי רצונך (או כדי למצוא חן בעיני אחרים - אבל הרי איך אפשר להבדיל בכלל) ואז גם אם אתה עצמך נאלם, מה שיצרת ממשיך להיות שם. במרחק לינק אחד. לתפארת מדינת הגוגלים.

אבל איך זה שחזרתי? כלומר זה שכותב - גבוהה כסופר או משורר, ונמוכה עד בינונית כבלוגר או טוקבקיסט - מהו אותו הדבר שמחזיר אותו לכתיבה? האם זה טריגר רגעי או משקל מצטבר שעבר איזה רף? כנראה גם וגם. תלוי במקרה, מתייבש ונופל. אני בחור רציונאלי - משמע מנסה להסביר לעצמי עניינים לא ברורים בדרך שקשה להתווכח איתה. עם זאת כבר מזמן התוודעתי לכך שאין לאותם הסברים דבר ועניין עם המוטיבים האמיתיים שבגינם נפל תפוח על ראשו של זה.

אז אם הייתי צריך להסביר למה חזרתי, יהיה בענן ההסברים מוטיב מכובד בשם איל רוב.

שירה היא עניין מסובך לסנכרון. אם היא מודפסת בספר יפה ומנוקדת לתפארת העברית - אז אתה מרגיש קצת לא בנוח שהרבה זמן לא היית באופרה. עליה להיות מאד סוחפת ועליך להיות שתוי מעט כדי לקחת את זה ברצינות.

אם היא מושרת מפיו של היפ-הופר - אז קשה לעכל אותה כי מסביבך עוד אנשים - ואתה הרי טיפוס חברתי או שלא.

ואם מצאת אותה באינטרנט - אז סביר שאתה במצב חוסר סבלנות מדפדפ או מטבטב בין שימייל, פייסליפט יוטיוב והארץ.

רגע. זה לא מדויק. איל כותב שירה אורבנית לאינטרנט. כלומר אולי הוא שר את זה ואולי הוא מדפיס זאת לספר - אין לי מושג - אבל מבחינתי הוא הצליח לתפוס את המדיום בביצים. וזה הרי המסר. (המדיום, לא אשכים). השירים לא ארוכים מדי (חלפה סכנת הזיפזופ), האינטימיות מלאה וחושפנית (בדיוק כמו שמתאפשר רק בעולם הבלוגים), והכי חשוב - אין התאמצות יתר. בלי מילים תנ"כיות ובלי לצאת מפרופורציות. החומר שם טוב. טוב כזה שאין צורך בעטיפת נייר אורז ובניקוד יומרני, טוב כזה שאין צורך בקהל מאגניב, ראסטות או אוזניות ענק מסביב לצוואר.

פשוט. אורבני. אינטימי.

כזה שגרם לי לרצות לחזור לכתוב.

<<<<<<

לסיום, כמו בימים הטובים, שיר. זהו השיר האהוב עליי בימים אלו. לא אספר עליו - רק תקשיבו:

בוא נודה על האמת. בתל אביב שנת 2010 קשה להוציא את הראש מהחלון ולרכל על השכנים והבת של הרב. כלומר אפשר למצוא את זה עוד בחלקים מפלורנטין, קרית ספר ושכונת שפירא, אבל על רוב העיר השתלט הניכור - השכנים אינם מדברים אחד עם השני, קונים בAMPM במקום במכולת השכונתית, וההמשך ברור. אין לי ביקורת על כך, באמת שלא.

מה שכן, יצר הרכילות עדיין קיים. קיים ובועט. ככה מסבירים את ההצלחה של תוכניות כמו האח הגדול, הישרדות וכולי.  אבל לי אין טלוויזיה - אז יש לי פייסבוק. זה לא עושה אותי יותר איכותי, זה רק אומר שאני מעדיף רכילות שתעסוק באנשים שמקורבים אלי, או במקורבי מקורבים שלהם. רכילות על סלבריטאים או סמי-סליבריטאים אנונימיים - כמו באח הגדול - משעממת אותי. עניין של טעם אני מניח.

אז כמו בכל שכונה - הפייסבוק לצורך העניין - רוב הזמן הרכילות משעממת ולא איכותית. אבל לפעמים, יש איזה הבזק שגורם להדים - בתוך ומחוץ לפייסבוק. למשל, כשמישהו מעדכן את הפרטים האישיים שלו, ומשנה את הסטטוס מ"single" ל-"in relationship". כל החברים ייראו את שינוי הסטטוס הזה בצירוף אייכון של לב קטן וחמוד, ותהפוכנה בנות ישראל לגאות ומאושרות. אבל ארכיטקטי הפייסבוק לא פרייארים! הם יודעים רכילות טובה מהי. ועל כן, כשהזוג המאושר מחליט להיפרד, משתנה הסטטוס ל"single" שוב, והפעם הוא מתפרסם אצל כל החברים עם אייכון של לב שבור. מה רבה הבושה בשכונה…

האתר .lolfbmoments.com* מזקק רגעי קסם מהפייסליפט. רגעים שבעבורם אני חבר ברשת הזו. רגעים שסיפקו לי השבוע כמה תובנות באשר לפייסליפט, פרטיות, חברות ביטוח וכולי. באתר הזה אפשר לראות סטטוסים שפרסמו חברי פייסבוק - בדרך כלל מביכים משהו - ואז לראות את התגובות המצחיקות/מביכות של חבריהם על הסטטוס - שבאות כדי להלבין פנים, להקצין את הקומי/המביך ובכך גם להרחיב את מעגל הרכילות. רגעים כמו אלו שמופיעים שם - זו שדפקה על דלת חדר הוריה ואמה ענתה לה: "אי אפשר להיכנס, אני ואביך עושים סקס עכשיו" - הם אלו שלהם אנו בסתר מצפים כשאנחנו בפייסבוק. אלו הרגעים שגורמים - לי לפחות - לא לזנוח את האתר המקסים הזה.

אבל מה שונה בפייסבוק? מהו החידוש לעומת הרכילות השכונתית או הרכילות של הקיבוץ? החידוש הוא הצורך של החברים לא רק לרכל, כי אם גם להיות מרוכלים. חברי הפייסבוק המשאירים סטטוסים מביכים או חושפניים מבקשים לחשוף את עצמם, ובכך להתחיל שרשרת של רכילות שלעיתים גם ממשיכה מעבר לדפי הפייס, אל העולם האמיתי, לשיחות הסלון שמתחילות ב"ראית מה זאתי כתבה בפייסבוק"? העירוב הזה שבין הוירטואלי לחיים האמיתיים הוא שיוצר את המציאות החדשה המסעירה שאנחנו חיים בה. בניגוד לתחזיות משנות ה-90 - אלו שגרמו לבועה ואז פוצצו אותה - אנחנו לא רוצים להעביר את כל חיינו אל רשת האינטרנט. אנחנו פשוט מצאנו לנו מדיה משמעותית עם הרבה כוח כבידה, לחלוק בה את חיינו שנשארים ממשיים.

אז מה הקשר לחברות הביטוח?  לאחרונה נודע על כמה מקרים שבהם חברות הביטוח השתמשו בעדויות מהפייסבוק - נגיד תמונות שלך שיכור עד כדי קיא - כדי להוכיח שהתובע לא זכאי לקבל את כספי הביטוח משום שאינו שומר על בריאותו וכולי. מכאן הדרך קצרה לכך שהמשטרה תשתמש בפייסבוק כדי למצוא עדים, ולשרלוק הולמס תהיה אפליקצייה שתעזור לו לפענח תעלומות רצח… כולנו נהיה חשופים - כביכול באשמתנו - למציאת ראיות ולקשרים חברתיים מפלילים.

יש מה לפחד? לדעתי לא. מסתבר שכבר לשני שליש ממילארד משתמשי האינטרנט יש חשבון פייסבוק. כלומר, מדובר בתקופת מעבר בה הרשויות מצאו דרך חדשה למצוץ מאיתנו את הפחד. אבל בתוך זמן סופי כלשהו לכולנו יהיו בפייסבוק תמונות עם ויסקי, עם אקסיות עם מחשוף, עם שפם, או מתנשקים עם פילה בהודו. החשיפה המוגברת אך האחידה של האוכלוסיה תבטל את היתרון היחסי של חברות הביטוח והשאר, והעניין של האזרחות הטובה שאנו מציגים כיום בפני העירייה בבואנו לשלם ארנונה יהיה מיותר. החשיפה תשתלם. ממש כמו שהסקס שהיה  לא מדובר בתקופה הויקטוריאנית הסתיר מעשי זוועה, והחשיפה שלו במאה העשרים אל השפה ואל התמונות לא שינו את מעשי הזוועה אלא חשפו אותם, כך יגלו הורינו שכולנו שותים בירה מדי פעם ומתחבקים עם חברינו. הו לא… בוודאי שיש לכך מחיר בתחום הנימוס וההליכות, אך כרגיל זה ישתלם, בייחוד לטובת המיעוטים (וראו ערך את קהילת הגייז שפורחת בפייסבוק ומרגישה נתמכת שם כמו שלא הייתה מעולם, ודוגמאות רבות נוספות שאני עצלן מדי לתאר).

פרופסור אחד הדגים זאת טוב כשאמר: "לפני כמה שנים עשו עניין מכך שמצאו תמונה שמראה את נשיא ארה"ב עם ג'וינט בנערותו; לעומת זאת בעוד כמה שנים כשיחפשו את תמונותיהם של חברי הקונגרס העתידיים בפייסבוק ימצאו שהם כולם עישנו ג'וינט. סו פאקינג וואט?!!! "

עוד על פייסבוק: ברוכים הבאים לפייסבוק של הממשי: על בגידות וישבנים.

השיר הבא מוקדש לצעירים שמשנים את המציאות. גם אם הם עצלנים וסוטים:

אתמול צפיתי בשנית בקונג-פו פנדה המצויר של דרים-וורקס. יש שם את כל המרכיבים להיות סרט טוב - אנימציה מעולה, מדובבים משכנעים (ג'ק בלאק, אנג'לינה ג'ולי, דסטין הופמן), שורות לציטוט (there's no charge for awsomeness and atractiveness) ובעיקר - זהו עולם של חיות ללא בני-אדם. כדובדבן אחרון, הסרט מסתיים בשיר Kung Fu Fighting שמזכיר לי את ימי Tamarz השמחים.

אני מת על חיות ועל סרטי חיות. גם ג'ורג' אורוול מת על חיות. אבל בניגוד לאחרון, ליוצרים של קונג-פו פנדה אין שום רצון לחנך את בני האדם באמצעות משל; ההיפך, היצירה שלהם מנצלת את מיטב הסטריאוטיפים והגזענות הטבועה בנו - אנשי הזרם המרכזי - כדי לגרום לסרט להיות יותר מושך (ועל כן ויותר מרוויח), כמובן על חשבון המיעוט השותק שהתרגל לסבול.

הסרט הוא בקיצקיצור על דב פנדה שמן שהופך להיות הלוחם המיועד שיתגבר על הנמר המרושע. הפנדה (פו) צריך להתחבב על חמישה לוחמי קונג-פו (חיות אחרות) שמתאמנות כל חייהן לתפקיד "הלוחם המיועד", אך בזכות מאסטר קונג-פו שהוא צב מסטול, הפנדה נבחר במקומם להיות "הלוחם המיועד".

הפנדה הוא שמן, איטי, עצל, משעשע, לא גמיש - וכל תכונה אחרת שמאפיין הסטריאוטיפ של ילד שמן (ראו ערך קרטמן בסאות' פארק, ג'ק בלאק ב"נאצ'ו ליברה", וכו'). כשנבחר הפנדה להיות הלוחם המיועד, עולה גאוותם של הילדים השמנים הצופים בסרט, כי מעל כל החיות הגמישות והמאומנות והרציניות - דווקא הזלזלן הוא שנבחר. אך זה לא מחזיק יותר מ10 דקות. המאסטר מנסה להבין איך יאמן את הפנדה להילחם בנמר המרושע, והוא מבין שיש דרך אחת באמצעותה ניתן לגרום לפנדה מוטיבציה לזוז, להתגמש ולעשות משהו מועיל בחיים - להשתמש באובססיה שלו לזלילה. כך, באמצעות עוגיות ודאמפלינגס, גורם המאסטר לפנדה לטפס על עצים, ללכת על קביים, להתעופף באוויר וכולי, והכול כדי להשיג את מושא הזלילה! אחרי סצנה יפיפיה מבחינה קולונועית, בה המאסטר והפנדה נלחמים קרב שקול על הדאמפלינג האחרון, הפנדה הוא הזוכה המאושר בקרב הקונג-פו - אבל! אבוי! הפנדה מחליט שלא לאכול את הדאמפלינג בו זכה - וזאת בכדי לחדד את המסר: עשיתי ספורט, אני זריז גמיש ומתוחכם עכשיו - ולכן אני צריך להיות רזה. איזה מסר יפה לילדי אמריקה השמנמנים.

הפנדה כל כך שמן, שהבדיחות על בטנו מספיקות לעוור אפילו את עיני המבקר השמאלני המעצבן - היינו אני - ולא לזרוק אפילו מילה אחת על העובדה שהחיה הנקבית היחידה בסרט היא הטייגרית (אחת מחמשת לוחמי הקונג-פו) - שציפתה, התאמנה ועשתה כל שביכולתה כל חייה כדי לקבל את משרת המנכ"ל (הלוחם המיועד) ובסוף בא פנדה שמן ומפונק - אבל זכר - ולקח ממנה את התפקיד מבלי להתאמץ לרגע.

יכולתי גם להפטיר על הדרך שבא האמריקאים רואים את דמות הגיבור הסיני בתרבות שלהם - בהוליווד הוא תמיד יהיה לוחם קונג-פו, מוכר נודלס, או חננה עם טוויסט (ראו הגוניס), אבל מכיוון שהמרחק שלי מאמריקאים ומסיניים הוא כל כך גדול והידע שלי על התרבות הסינית כל כך קטן, אני רק יכול להשתמש בקיטש של ביקורת הסטריאוטיפים - וזה לא לעניין. ניתן לצ'ינו-אמריקאים לדבר עבור עצמם (ושספיבק תעזוב אותי בשקט!)

בקיצור, תראו את הסרט. הוא קורע מצחוק.

מוזיקת פולק בעידן הגלוקאלי זה לא מה שהיה בעידן התעשייתי: היום נדרשת אוזן היכולה להבחין בין מבטאים שונים באנגלית כדי להפריד בין פולק מסטוקהולם, לפולק מסיאטל לפולק מקופנהגן.

תחושת נעימות מחממת מובטחת למאזינים. המוזיקה מלטפת, המילים מדכאות-קליל, הקליפים מוסיפים עניין - אך אינם הכרחיים אלא לאלו שהפנימו את שנות האלפיים ודורשים גירוי של לפחות שני חושים בבת אחת. הבה נגילה.

שתי אחיות שוודיות (לא בלונדיניות!) שרות בשני קולות שירים מתקתקים. בניגוד לספריי השירותים המצוי, המתקתקות הזו לא מעיקה, אלא רק גורמת לי לתקווה שהם יצליחו להתחתן עם שני אחים ולהקים את להקת אבבא #2. בחרתי דווקא בשיר אקוסטי כדי להדגיש את היכולת, אבל השילוב עם הנגנים שלהם בשאר השירים באלבום הבכורה שלהם, רק מוסיף:

נישאר עוד קצת בשוודיה. כל בר דעת מבין מדוע שבע שוודיות עדיפות על שתיים. בניגוד למתקתקות ולהרמוניה של הקודמות, Vikta Faglar פשוט תפסו כל כלי נגינה שהיה בסביבה כולל טרמובון צ'לו והרמוניקה, הוסיפו זמרת מחוספסת ומדגימות שיש קסם גם כשאין תקציב:

הלהקה הבאה שייכת יותר לאינדי-רוק מאשר לפולק, אבל דווקא השיר שבחרתי הוא משהו באמצע. Broken Social Scene היא סופר-להקה. יענו 19 נגנים קנדיים שנהגו לנגן יחד איזה עשור, ועכשיו לצערי נמצאים במגוון הרכבים עצמאיים. אני מניח שקשה להפיק אלבום עם 19 נגנים - למרות שגם אם כמה יוצאים לעשן, עדיין נשארים מספיק כדי לספק איזו הרמוניה או שתיים… הגרסה ביו-טיוב היא עם סאונד גרוע, אז אני מציע למצוא את השיר המקורי ברשת איפשהו, אבל המילים עדיין בנות 17:

Park that car, drop that phone, sleep on the floor, dream about me…

טוב אני יכול ככה להמשיך עוד הרבה, אבל הבטריה של הנייד החליטה להיכנע לחוקי הפיזיקה של המאה הקודמת. אז אסיים בשיר אחרון מסיאטל. Fleet Foxes הם מסוג הלהקות שגורמות לי לשכוח מהמזרח התיכון ולהאמין שכשאפתח את החלון אני אראה נוף של עצים מיוערים בשלכת, שלג נמס על השביל הרטוב, וריח של אוויר סתווי יסתנן לאפי הסתום-תמידית. אפילו כשהם שרים על מיקונוס…
מתועב בעייני לקרוא לכל להקה שנייה ולכל סופר שלישי "גאוני/ת" ולכן אני שומר את הטייטל הזה רק למיוחדים באמת. השועלים הזריזים הם להקה גאונית. נקודה.

הרי אין צורך להסביר מדוע הביטוי "טעם פופולרי" הוא חסר משמעות קונקרטית לאזרח הקטן. כמו שאומר אלון בצוטטו אחרים: "לאנשים שונים יש טעם שונה" ובאומרו כך הוא מתכוון לעובדה שהאשה המופיעה בפרסומות ענק הגורמות לקירות בטון להצמיח אזוב, היא לאו דווקא זו שתרומם את המוטיבציה אצל גברים עם משיכה לשמנמנות למשל.

נגיד, יש - כך מסתבר - איזו מרינה בלום אחת עם קול מהמם שהייתה באיזו תוכנית שירים נולדים עם צביקה הדר בערוץ הפופולרי. אותה מרינה - כך נרמז לי בשיחה לא רשמית - יש לה תדמית של "אחת שתהפוך אותך במיטה" והיא גם - עוד נאמר לי בעיניים בורקות - נבחרה בסקר כאחת הנשים הסקסיות לתקופתינו. לא מצאתי מקור אמין איתו אוכל לברר אם הסקר הוא שהשפיע על התדמית או ההיפך, אבל אחרי 30 שנות גלות בארץ בה הרזון הוא תנאי הכרחי לסקסיות, אני די בטוח שהתדמית היא שהשפיעה על הסקר.

אם כן מקסימיליאן מפצה על שמנמנותה בהיותה מסוגלת "להפוך במיטה" פריט מהמין הגברי (או אולי את כולו בבת-אחת, אני לא סגור על הפרטים). כלומר הטעם ה"פופולרי" הלאומי בתחום הנשים הסקסיות התרחב לו תרתי משמע. כדי להיות סקסית את לא חייבת להיות אנורקסית, מותר לך גם לאכול תופינים כיד העדה, אך זאת בתנאי שיש בחיקך פעלולים ואפקטים שמורים ל"מיטה" ו/או קול סקסי.

וזהו, רבותיי, משמעו של פלורליזם בעם הנבחר.

לסיום, שיר שמאפיין את מצב הרוח הלאומי, ויזכיר למרינה מאיפה היא, כמו גם אמי היקרה, הגיעה:

שרדתי.
אותי לא יגדלו עם הרגליים במרחק אנכי מאדמת הקודש. לא על דק עץ ולא צלוי עם ירקות קלויים. גם לא יכרתו את ראשי, ימלאו בצימוקים ותמרים ויגישו לנסיכים ומלכות בתוך סיר הגשה מקושט זהבים.

היה לי 38.8 מעלות כמה ימים ולילות, אבל נשארתי בנאדם. אמנם עם שיעול של מכורים, אבל מניירות של תל-אביבי והביטוס של צעיר אופטימי עם אופק לא ברור.

לו הייתי הופך לחזרזיר, אני מניח שהייתי יכול להתרגל לחיי הבטלה. בין אמבטיית בוץ לשכשוך שמשי בגן מאיר, הייתי מתיישב לי על אדמה יבשה, מסלסל בזנבי, ותוהה על הקיום חסר המשמעות שלנו בכדור הארץ. מביט בעננים המרחפים גבוהה, נהנה מאף גדל-מימדים שמזהה מאפיות משכימות-קום ומנסה להיזכר איך היה להיות בנאדם. איך גם אז הייתי תוהה בקיום חסר המשמעות.
הבעיה תהיה השינוי הקיצוני ברמת החיים אליו ייקח לי זמן להתרגל.
אני יכול לחשוב כלומר על בית קפה שיגיש אספרסו לחזרזיר נעים שכמותי, אבל כדי לקרוא עיתון הארץ אאלץ להמתין שמישו יפיל אותו על רצפת העץ. ובחורפים לא אוכל להסתובב בפלורנטין - השלוליות האלו קרות מדי לרגליים חשופות, אפילו של חזרזיר.
לא עוד ארוחות מלאות ברוטב עגבניות מבעבע, במיה, לוביה ואורז מטוגן. לא עוד חלב קוקוס ולמון גראס עם נודלס…לא קל לכתוש שום וכמון לטחינה, כשהידיים שלך כל כך שמנמנות והאצבעות מקרימות אחת לשנייה עם ציפורניים מלוכלכות…

ולבטח אאלץ להיות צמחוני. "איך אתם מסוגלים לאכול חיות?" - אומר במלוא הרצינות לחברי בני האדם - "זהו רע מיותר! עוול שניתן להימנע ממנו!" אפטיר בהם ואחנך אותם. והם ילטפו אותי, מתגעגעים לתקופה שבה המשפטים שלי נשמעו יותר מורכבים מ"אוינק אוינק", נוגסים בסנדוויץ' הסלמי והמיונז עם המלפפון בחומץ, מפילים פירורים וקצוות רוטב שאני מיד אלקק מהמדרכה של רוטשילד פינת בצאלאל-יפה…מה שתמיד רציתי לעשות אך לא היה ראוי בתור סיפור ההצלחה של האבולוציה…

אעבור לגור ביפו. אמצא לי שכונה מוסלמית, שם יכבדו אותי ולא אפחד לחזור בלילה הביתה מבלי להישחט. סוף סוף תהיה לי דירה עם קשתות "מקוריות" ו"אותנטיות". משהו של "פעם בחיים". כאילו שלהפוך מאדם לחזרזיר זה לא מספיק ייחודי - אני אמשיך לחפש את החוויות ה"חד-פעמיות" ממש כמו היום - מה עוד יש לעשות כשהקיום שלך חסר משמעות…

אז כשהקיום שלך חסר משמעות אתה מביט בסירופ השיעול שלך - הזכר האחרון לשפעת שחלפה, נזכר בילדי אמריקה ששותים אותו כסם הזיה (רובוטריפינג), ומתפתה לשתות כל פעם מנה קצת יותר גדולה של הסגול-מהגוני הזה עם הטעם הצורב-מתוק. זה מזכיר לך רוטב סיני שאכלת בצ'יינה טאון בעיר הגדולה ההיא שאתה מרגיש בה בבית. מתחת לרוטב הצורב-מתוק שם במסעדה המלוכסנת, ממש בסמוך לפלייד לייס, שכנו להם צלעות.

של חזרזיר.

וואי כמה שזה היה טעים.

אלוהים, איך שאני אוהב את האסתטיקה של הקיום חסר המשמעות…

ולסיום הנה להקה שאני מאד אוהב כבר איזה 15 שנה: "ג'לי צהוב", בשירם על ברווזים שגם הם - ממש כמו חזרזירים - טעימים עם הרוטב החמוץ-מתוק. ולמי שמאמין בנקמות יקומיות, אני מבטיח לחלות בשפעת ברווזים לכשתגיע אלינו בקרוב…

So sad.

I have no words, and even more - I don't care to pick the most "uncool" video on youtube to show it…

So I gathered the perfect free things to do in New york per day of the week…

Sunday - standup comedy!

Monday - go to the Crocodile Lounge few minutes from Union square - have a drink - and get free Pizza

Tuesday - go to cross-pollination at the Pianos bar - two free shows of different bands; then go to the restroom, take a pirate bath and head to dance with free Vodka between 11pm-midnight @ happy-ending dance bar. Both are in lower-east side, with 5 mins walking between them.

Wednesday - it's a bad day. rainy. stay home. get healthy for the weekend.

Thursday - 7pm-9pm, the new museum opens its doors. There's a great exhibition of the Black Panthers right now on two floors, and some boring stuff on the two others. But it changes all the time…

Friday - MOMA is free @ 16:00 - nothing better then a modern museum on Friday afternoon. That way you begin Friday evening with both good feeling of being educated, and with a great start for mingling talk: "have you seen the awesome <insert-name-here> exhibition @ the MOMA?!". everyone will know you are updated, and you know what? you ARE updated! you just been to the MOMA…

Saturday - well, tons of free stuff, but it's saturday, so you don't care to pay, right? However, go to central park on the afternoon, look for the roller skaters from the 80's.They are so cool! (and free) - you can watch them hours as they dance with the fashion of 80's streets some rap or house music. U can even join them if you're cool enough, and have the vintage skates…it's from 2:30 to 6:30pm.

]]> http://www.hamutsi.com/wordpress/?feed=rss2&p=1043