שרדתי.
אותי לא יגדלו עם הרגליים במרחק אנכי מאדמת הקודש. לא על דק עץ ולא צלוי עם ירקות קלויים. גם לא יכרתו את ראשי, ימלאו בצימוקים ותמרים ויגישו לנסיכים ומלכות בתוך סיר הגשה מקושט זהבים.

היה לי 38.8 מעלות כמה ימים ולילות, אבל נשארתי בנאדם. אמנם עם שיעול של מכורים, אבל מניירות של תל-אביבי והביטוס של צעיר אופטימי עם אופק לא ברור.

לו הייתי הופך לחזרזיר, אני מניח שהייתי יכול להתרגל לחיי הבטלה. בין אמבטיית בוץ לשכשוך שמשי בגן מאיר, הייתי מתיישב לי על אדמה יבשה, מסלסל בזנבי, ותוהה על הקיום חסר המשמעות שלנו בכדור הארץ. מביט בעננים המרחפים גבוהה, נהנה מאף גדל-מימדים שמזהה מאפיות משכימות-קום ומנסה להיזכר איך היה להיות בנאדם. איך גם אז הייתי תוהה בקיום חסר המשמעות.
הבעיה תהיה השינוי הקיצוני ברמת החיים אליו ייקח לי זמן להתרגל.
אני יכול לחשוב כלומר על בית קפה שיגיש אספרסו לחזרזיר נעים שכמותי, אבל כדי לקרוא עיתון הארץ אאלץ להמתין שמישו יפיל אותו על רצפת העץ. ובחורפים לא אוכל להסתובב בפלורנטין - השלוליות האלו קרות מדי לרגליים חשופות, אפילו של חזרזיר.
לא עוד ארוחות מלאות ברוטב עגבניות מבעבע, במיה, לוביה ואורז מטוגן. לא עוד חלב קוקוס ולמון גראס עם נודלס…לא קל לכתוש שום וכמון לטחינה, כשהידיים שלך כל כך שמנמנות והאצבעות מקרימות אחת לשנייה עם ציפורניים מלוכלכות…

ולבטח אאלץ להיות צמחוני. "איך אתם מסוגלים לאכול חיות?" - אומר במלוא הרצינות לחברי בני האדם - "זהו רע מיותר! עוול שניתן להימנע ממנו!" אפטיר בהם ואחנך אותם. והם ילטפו אותי, מתגעגעים לתקופה שבה המשפטים שלי נשמעו יותר מורכבים מ"אוינק אוינק", נוגסים בסנדוויץ' הסלמי והמיונז עם המלפפון בחומץ, מפילים פירורים וקצוות רוטב שאני מיד אלקק מהמדרכה של רוטשילד פינת בצאלאל-יפה…מה שתמיד רציתי לעשות אך לא היה ראוי בתור סיפור ההצלחה של האבולוציה…

אעבור לגור ביפו. אמצא לי שכונה מוסלמית, שם יכבדו אותי ולא אפחד לחזור בלילה הביתה מבלי להישחט. סוף סוף תהיה לי דירה עם קשתות "מקוריות" ו"אותנטיות". משהו של "פעם בחיים". כאילו שלהפוך מאדם לחזרזיר זה לא מספיק ייחודי - אני אמשיך לחפש את החוויות ה"חד-פעמיות" ממש כמו היום - מה עוד יש לעשות כשהקיום שלך חסר משמעות…

אז כשהקיום שלך חסר משמעות אתה מביט בסירופ השיעול שלך - הזכר האחרון לשפעת שחלפה, נזכר בילדי אמריקה ששותים אותו כסם הזיה (רובוטריפינג), ומתפתה לשתות כל פעם מנה קצת יותר גדולה של הסגול-מהגוני הזה עם הטעם הצורב-מתוק. זה מזכיר לך רוטב סיני שאכלת בצ'יינה טאון בעיר הגדולה ההיא שאתה מרגיש בה בבית. מתחת לרוטב הצורב-מתוק שם במסעדה המלוכסנת, ממש בסמוך לפלייד לייס, שכנו להם צלעות.

של חזרזיר.

וואי כמה שזה היה טעים.

אלוהים, איך שאני אוהב את האסתטיקה של הקיום חסר המשמעות…

ולסיום הנה להקה שאני מאד אוהב כבר איזה 15 שנה: "ג'לי צהוב", בשירם על ברווזים שגם הם - ממש כמו חזרזירים - טעימים עם הרוטב החמוץ-מתוק. ולמי שמאמין בנקמות יקומיות, אני מבטיח לחלות בשפעת ברווזים לכשתגיע אלינו בקרוב…