אתמול צפיתי בשנית בקונג-פו פנדה המצויר של דרים-וורקס. יש שם את כל המרכיבים להיות סרט טוב - אנימציה מעולה, מדובבים משכנעים (ג'ק בלאק, אנג'לינה ג'ולי, דסטין הופמן), שורות לציטוט (there's no charge for awsomeness and atractiveness) ובעיקר - זהו עולם של חיות ללא בני-אדם. כדובדבן אחרון, הסרט מסתיים בשיר Kung Fu Fighting שמזכיר לי את ימי Tamarz השמחים.

אני מת על חיות ועל סרטי חיות. גם ג'ורג' אורוול מת על חיות. אבל בניגוד לאחרון, ליוצרים של קונג-פו פנדה אין שום רצון לחנך את בני האדם באמצעות משל; ההיפך, היצירה שלהם מנצלת את מיטב הסטריאוטיפים והגזענות הטבועה בנו - אנשי הזרם המרכזי - כדי לגרום לסרט להיות יותר מושך (ועל כן ויותר מרוויח), כמובן על חשבון המיעוט השותק שהתרגל לסבול.

הסרט הוא בקיצקיצור על דב פנדה שמן שהופך להיות הלוחם המיועד שיתגבר על הנמר המרושע. הפנדה (פו) צריך להתחבב על חמישה לוחמי קונג-פו (חיות אחרות) שמתאמנות כל חייהן לתפקיד "הלוחם המיועד", אך בזכות מאסטר קונג-פו שהוא צב מסטול, הפנדה נבחר במקומם להיות "הלוחם המיועד".

הפנדה הוא שמן, איטי, עצל, משעשע, לא גמיש - וכל תכונה אחרת שמאפיין הסטריאוטיפ של ילד שמן (ראו ערך קרטמן בסאות' פארק, ג'ק בלאק ב"נאצ'ו ליברה", וכו'). כשנבחר הפנדה להיות הלוחם המיועד, עולה גאוותם של הילדים השמנים הצופים בסרט, כי מעל כל החיות הגמישות והמאומנות והרציניות - דווקא הזלזלן הוא שנבחר. אך זה לא מחזיק יותר מ10 דקות. המאסטר מנסה להבין איך יאמן את הפנדה להילחם בנמר המרושע, והוא מבין שיש דרך אחת באמצעותה ניתן לגרום לפנדה מוטיבציה לזוז, להתגמש ולעשות משהו מועיל בחיים - להשתמש באובססיה שלו לזלילה. כך, באמצעות עוגיות ודאמפלינגס, גורם המאסטר לפנדה לטפס על עצים, ללכת על קביים, להתעופף באוויר וכולי, והכול כדי להשיג את מושא הזלילה! אחרי סצנה יפיפיה מבחינה קולונועית, בה המאסטר והפנדה נלחמים קרב שקול על הדאמפלינג האחרון, הפנדה הוא הזוכה המאושר בקרב הקונג-פו - אבל! אבוי! הפנדה מחליט שלא לאכול את הדאמפלינג בו זכה - וזאת בכדי לחדד את המסר: עשיתי ספורט, אני זריז גמיש ומתוחכם עכשיו - ולכן אני צריך להיות רזה. איזה מסר יפה לילדי אמריקה השמנמנים.

הפנדה כל כך שמן, שהבדיחות על בטנו מספיקות לעוור אפילו את עיני המבקר השמאלני המעצבן - היינו אני - ולא לזרוק אפילו מילה אחת על העובדה שהחיה הנקבית היחידה בסרט היא הטייגרית (אחת מחמשת לוחמי הקונג-פו) - שציפתה, התאמנה ועשתה כל שביכולתה כל חייה כדי לקבל את משרת המנכ"ל (הלוחם המיועד) ובסוף בא פנדה שמן ומפונק - אבל זכר - ולקח ממנה את התפקיד מבלי להתאמץ לרגע.

יכולתי גם להפטיר על הדרך שבא האמריקאים רואים את דמות הגיבור הסיני בתרבות שלהם - בהוליווד הוא תמיד יהיה לוחם קונג-פו, מוכר נודלס, או חננה עם טוויסט (ראו הגוניס), אבל מכיוון שהמרחק שלי מאמריקאים ומסיניים הוא כל כך גדול והידע שלי על התרבות הסינית כל כך קטן, אני רק יכול להשתמש בקיטש של ביקורת הסטריאוטיפים - וזה לא לעניין. ניתן לצ'ינו-אמריקאים לדבר עבור עצמם (ושספיבק תעזוב אותי בשקט!)

בקיצור, תראו את הסרט. הוא קורע מצחוק.